גילוי נאות: מעולם לא הייתי בהודו. או במזרח בכלל. גם לא לפני התשובה.
לפחות לא במישור הגשמי. אבל עברתי תקופה מסוימת דרך המזרח מבחינה רוחנית. ההתעוררות הרוחנית שלי היתה בשנות התשעים, כשגל נוסף של "העידן החדש" שטף את הארץ, מביא עמו ריחות המזרח: קצת בודהיזם, קצת מדיטציה, קצת ויפסאנה, קצת טאי צ'י, והכל אפוף בריח קטורת. אי אפשר היה שלא קצת להתפס בזה.
אצלי הפרק ה'ניו-אייג'י' בין החילוניות הגמורה ליהדות נמשך שנה בדיוק, בין גיל 25 לגיל 26. שנה מוטרפת, צפופה, גדושת חוויות ותובנות. היה ראוי לעשות מהשנה הזו סרט, אך לצערי לבמאי לא יהיו שום לוקיישנים פוטוגניים להשען עליהם: זה לא קרה באשראם אקזוטי ולא על רקע נופי ההימאליה, אלא במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, בין כונניות הספריה, בדירת השותפים ברחביה ובעיקר בתוך הראש והלב שלי. אפילו אימוני הטאי צ'י שעשיתי היו באולם ספורט של בית ספר יסודי ליד גן סאקר.
רף סוד יה
הרוחניות המזרחית היתה עבורי, כמו עבור רבים אחרים, רפסודה (או שמא רפסודיה, או שמא רף סוד יה…) שהעבירה אותי מגדת החילוניות המערבית המודרנית לגדת היהדות, התורה והמצוות. היא היתה הגשר של פראג בו מגלים שהאוצר האמיתי נמצא בכלל מתחת לתנור בבית שלך, אך שהיית חייב להגיע עד אליו כדי לגלות זאת. יש משהו ברוחניות המזרחית, בעיקר בבודהיזם נטול האל, המהווה ממוצע בין אי-האמונה החילונית לאמונה הדתית. אם הממוצע הזה הוא ממוצע מחבר או מפריד זה תלוי בך.
תורות המזרח, עליהן למדתי קצת מתוך תרגומים של ספרים מקוריים וקצת דרך עינים של אנשים מערביים שגילו אותן (דוגמת אלן ווטס, רוברט פירסיג, פריטיוף קפרה, קן ווילבר, הפיזיקאי דיוויד בוהם ועוד), פתחו לי מבט על המציאות דרכו מרגישים כיצד הכל מתחבר, הכל קשור, הכל בשורשו אחד. אני חוויתי את עולמי כמתפורר: הגופים מתפרקים במותם לחלקיקים (וכבר עכשיו גוססים בדרך לשם), הזמן מתפרק לרגעים מבודדים (אותם מנסים לחטוף דרך חוויות רגעיות), החברה מתפרקת לאנשים פרטיים (המתכנסים איש לתוך עולמו, מפחדים ליצור קשר). תורות המזרח הראו לי שכל הפרודות האלו מחוברות, כמו אַרְכִיפֶּלָג שכל אייו מחוברים מתחת לפני המים.
בתקופת שיא האורות (מה שבמזרח קוראים 'הארה') ממש הרגשתי אהבה עצומה לכל דבר ביקום: גלקסיה רחוקה נראתה לי כמו הבית בקצה הרחוב, תמונה של איכר סיני עובד בשדה כמו תמונה של חבר ילדות אהוב, ציור של איש מערות כמו צילום של סבא יקר.
אצל כל אדם זה שונה, אבל ברור לי שחוויה כזו, או דומה לזו, היא מה שמושך ישראלים רבים להודו. בהקדמה לספר שערך, "מהודו ועד כאן", הסביר חברי אלחנן ניר מה תפס אותו בהודו. "בהודו", כתב, "יש זמן לזמן, ומקום למקום, ונפש לנפש". הוא לא בחר את השלישיה הזו סתם: אלו הם שלושת ממדי המציאות לפי ספר יצירה, הנקראים שם "עולם", "שנה" ו"נפש". כולנו חיים את הממדים האלו כל הזמן, אך איננו מספיק מודעים אליהם, וממילא גם לא יודעים להתייחס אליהם נכון. הסיבה היא ששטף החיים מהיר ותובעני מדי, חזק וטובעני מדי, והוא סוחף אתו הכל. אז כמו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", צריך איזו מציאות פשוטה שתשמש הקדמה למודעות הגבוהה: זמן רפוי כדי לחוש בתוכו את הזמן, מקום פתוח כדי לחוש בתוכו את המקום, נפש שרועה כדי לחוש בתוכה את הנפש.
מרדכי ה(י)הודי
לכן דוקא במזרח (או במקרה שלי, דרך הרוחניות של המזרח) אנשים מסוגלים לפגוש מחדש את היהדות שלהם. המזרח פועל עליהם הסחת דעת, שמיטת האחיזה מהדימויים שלהם על היהדות ועל עצמם, המאפשרות להם להסתכל על היהדות בעינים חדשות. דוקא הודו, ארץ העבודה הזרה, מאפשרת להם לנפץ את האליל הגדול ביותר: הדימוי הכוזב שלהם על היהדות (היה זה רבי נחמן מברסלב ששם לב שעגל הזהב שווה בגימטריה כֹח המדמה: לפעמים למרגלות הר סיני עצמו אפשר להשתחוות לדימוי שקרי לגבי מה באמת מתרחש שם).
אביתר בנאי, שגם בילה תקופות ממושכות בהודו, בהתחלה כמטייל ואז כשליח, אמר לי לאחרונה שיש שתי הודו: ההודו הנגלית, מלאת העוני, העליבות והאלילות, והודו הנסתרת, התת-קרקעית, בה מתרחש מפגש מופלא ולא צפוי של נשמות יהודיות. "הודו של מטה" ו"הודו של מעלה".
תוך כדי המחשבות שלי לקראת הנסיעה, שמתי לב שבפסוק היפה "הרפו ודעו כי אנכי א־להים" (תהלים מו, יא), ראשי וסופי התבות של המלים "הרפו" ו"דעו" יוצרים את המלה הודו. הודו מאפשרת להרפות ודרך זה לדעת – קודם כל לדעת בכלל, את עצמך ואת עולמך, ובהמשך גם לדעת "כי אנכי א־להים".
וכמובן, קשה להתעלם מהדמיון הלשוני הגדול כל-כך בין הודו לבין היהדות. המשותף להם הוא השורש הוד, שמה של אחת הספירות הקבליות, הרומז להודאה ולהודיה, כמו גם לוידוי, להוד מלכות ולהד הרים. והנה, היום "פורים קטן", המזכיר לנו כי אנו נקראים לראשונה "יהודים" במגילת אסתר (הנפתחת במלים "ויהי בימי אחשורוש… המֹלך מהֹדו ועד כוש…"). חז"ל תהו על הכינוי המשונה הזה, והסבירו ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (בבלי מגילה יג, א). כנראה שככל שיותר כופרים בעבודה זרה יותר מודים בקיומו של ה' אחד.
זה מתחבר לי לדבר שאמר לי הבוקר שליח אחר ששהה תקופה בבית חב"ד שאנו נוסעים אליו, ערן בר שלום, שבהשגחה פרטית פגשתי ליד גן הילדים. הוא הסביר לי שככל שנעים בהודו צפונה, במעלה נהר הגנגס, אז לא רק שהנהר הולך ונעשה נקי יותר (מתקרב למוצאו בהרי ההימלאיה, לפני שמטילים למי השלגים שלו שפכים, צרכים וגופות שרופות), אלא גם העבודה הזרה של ההודים הולכת ונעשית רוחנית יותר – פחות עבודת אלילים כפשוטה ויותר דרך להתחבר לשורשם הרוחני המשותף. ומי יודע? אם ככל שמצפינים ההודים נעשים יותר (י)הודים, אולי זו גם הסיבה שבעיקר שם בצפון היהודים מתחברים ליהדות שלהם…
מקוה להבין כל זאת יותר טוב כאשר נגיע לשם, לראשונה בגשמיות, עוד שלושה שבועות בדיוק!
—————
לחצו כאן כדי לשמוע עוד פרטים על הפעילות שלנו בבית חב"ד, ולהרשם לקבלת מידע/לליל הסדר
לחצו כאן כדי להכנס לפרויקט ה-Giveback שלנו ולעזור לנו להרים את ההפקה המשוגעת הזו
הודו על ארץ ושמים 
להשאיר תגובה