"בוא נעשה פסח בהודו!"
אלו היו המלים הראשונות, אחרי "מודה אני" (לפחות אני די בטוח…), שנעמה אמרה בוקר בהיר אחד לפני כחודשיים.
"מי את ומה עשית עם אשתי?!" דרשתי מיד לדעת.
תבינו: אני כבר שנים רוצה שנסע להודו להיות שם שליחים. שניים מבתי החב"ד בהודו מנוהלים בידי חברים קרובים שלנו, ובשניהם יש לנו הזמנה פתוחה לבוא להיות שליחים. מי שמסנדל את החלום הזה היא אשתי. "אני? בהודו? אתה רק אומר את שם הארץ הזו וכבר אני רוצה לסתום את האף. מכל מה ששמעתי – המקום הזה לא בשבילי".
"מה השתנה הבוקר הזה מכל הבקרים?" שאלתי בעודי משפשף את עיני.
"לא יודעת. הנסיעה לרבי בתשרי עשתה לי משהו. אני מרגישה שהוא רוצה שנסע להודו".
רקע: בתשרי היינו אצל הרבי – כלומר, אצל הציון של הרבי מלובביץ' בניו יורק. נעמה לא היתה שם מעולם (למעשה, היא לא היתה בארה"ב מעולם, אך באותו רגע ארה"ב מבחינתה היתה הכתם הגדול במפה מסביב לציון של הרבי), אז החלטנו לנסוע. שם על הציון היא ביקשה כל מיני בקשות, ואחת מהן היתה שה' יאיר לנו מה עלינו לעשות בשנה הקרובה…
"מה? מי? לאן? איך? לכמה זמן?" אמרתי בהחלטיות גברית.
"לא יודעת. יהיה בסדר. צריך לנסוע להודו לפסח".
ככה זה התחיל. וכעת, חודשיים אחרי, זה אשכרה קורה. עוד שלושה שבועות בדיוק אנחנו על המטוס עם חמשת ילדינו המשותפים (אמא'לה!). היעד: בית חב"ד רישיקש, "בירת היוגה" של הודו (לפחות של התיירים… האשראם שהביטלז היו בו נמצא שם). הזמן: חודשיים, מקצת לפני פורים עד קצת אחרי פסח. המטרה: להרים את שני החגים ובין לבין ללמד, ללמד וללמד.
זה קרה בזכות שני חסידים משכמם ומעלה: זוהר דוד האחד והיחיד, מי שהקים את בית חב"ד רישיקש לפני כ-17 שנים ומאז מנהל אותו במסירות נפש מופלאה, וחנן הרבסט השני והיחיד, שתיפעל גם הוא את אותו בית חב"ד תקופה ארוכה ועוזר לזוהר לתחזקו. שני הצדיקים האלו לקחו על עצמם לממן את הכרטיסים והויזות שלנו ומגיעים להם מחיאות כפיים! יייאאאיייי!
מה נעשה שם? איך אנחנו מתארגנים? מה עובר לנו בראש ובלב? על כך ועוד בע"ה בפוסטים הבאים…
לחצו כאן כדי לשמוע עוד פרטים על הפעילות שלנו בבית חב"ד, ולהרשם לקבלת מידע/לליל הסדר
לחצו כאן כדי להכנס לפרויקט ה-Giveback שלנו ולעזור לנו להרים את ההפקה המשוגעת הזו
הודו על ארץ ושמים 
להשאיר תגובה